
הסרט שאתה אוכל על עצמך, למה המוח שם לך ברקס ברגע האמת
השעון בכולל הראה עשר וחצי בבוקר. רחש הדפים והוויכוחים התערבב עם הזמזום של המזגן הישן. ישראל, בחור בן 25, ישב

השעון בכולל הראה עשר וחצי בבוקר. רחש הדפים והוויכוחים התערבב עם הזמזום של המזגן הישן. ישראל, בחור בן 25, ישב

הזמזום העמום של המקרר הישן בחדר הקפה של הכולל מילא את החלל הצפוף, מתערבב בריח של קפה נמס וכיור רטוב.

אתה עומד מול המראה, והאצבעות שלך שוב מוצאות את דרכן אל הזקן. תולש שערה, ועוד אחת. השורש כואב, אבל לא

אתה עומד בבית הכנסת, עוצם עין אחת ומקרב את האתרוג לעין השנייה. אור הפלורסנט הלבן והקר לא משאיר שום מקום

אתה יושב ברכב, המנוע כבר דומם. תאורת הרחוב הכתומה משתקפת במראה המרכזית, והאצבעות שלך עדיין לופתות את ההגה בכוח, עד

5:52 בבוקר, הצלצול חותך את החושך בחדר. הוא לא קופץ. הוא פשוט שוכב שם, בוהה בתקרה. הטלפון מונח הפוך על

השעה כבר 1:15 בלילה. אתם יושבים במטבח, האור מהקולט אדים בקושי מאיר את השולחן. כוס הקפה השחור שכבר מזמן התקרר

השעה שתיים ורבע לפנות בוקר. הבית חשוך לגמרי. אתה יושב מול המסך המרצד, העיניים צורבות מהאור הכחול, והכוס של הקפה

השעון על הקיר מתקתק בקצב כבד ואיטי. המזגן ממלמל איזו מנגינה מונוטונית ברקע. הקליניקה ריקה עכשיו. המטופל האחרון יצא לפני

הבוץ נכנס לו עמוק מתחת לציפורניים. הריאות שלו שרפו מבפנים כמו נייר זכוכית בכל שאיפה. הוא היה במרחק של אולי