
"אני כבר לא יודע מי אני, אשר! באמת."
אתה יושב מול המטפל, והמילים נתקעות לך בגרון. איך בכלל מסבירים את זה? זה לא שהיא הרימה עלי יד. הלוואי

אתה יושב מול המטפל, והמילים נתקעות לך בגרון. איך בכלל מסבירים את זה? זה לא שהיא הרימה עלי יד. הלוואי

אתה מכיר את השעה הזו. הבית מתחיל להריח כמו שבת, הפלטה כבר בהיכון, אבל האוויר? האוויר דליק כמו מחסן חומרי

יום שישי בצהריים. או אולי סתם יום שלישי בערב בסלון. היא זרקה מילה. אולי אפילו בטון מזלזל. באותו רגע, משהו

אתה יושב באוטו בחניה. המנוע כבר כבוי חמש דקות. הבית מולך, חלונות מוארים, אבל אתה לא מסוגל לפתוח את הדלת.

זה קרה לי לפני כמה שנים, בערב שגרתי לחלוטין. חזרתי הביתה אחרי יום עמוס בקליניקה. הראש שלי היה מלא בסיפורים

"לא עכשיו." "אני לא יכול." "עזבו אותי." זה לא אתם מדברים. זו מערכת ההפעלה הישנה שלכם. אתם מכירים את הרגע

"אני כבר לא יודעת מי אני בלעדיו", היא מילמלה, המבט שלה אבוד בחלל הקליניקה. "הוא הצליח לשכנע אותי שאני כלום,

"האם 'החופש' הזה הוא מסע משותף שאני מוביל, או רק שינוי תפאורה לאותו הכלוב?" השאלה הזו, שנלחשה באוזניי על ידי

מכירים את שיחת ה"איך היה היום?" הזאת? היא מתחילה בתקווה ומסתיימת ב"בסדר" קצר, כמו הד של חדר ריק. אתם יושבים

שמעתם על הזוג הזה? הם לא צועקים, לא רבים באופן דרמטי, אין ביניהם אכזבות. יש שיחות, יש חלוקת משימות מסודרת,