12:30 בצהריים. רגע נדיר של שקט במשרד. הקפה שלך סוף סוף בטמפרטורה המדויקת, אתה נשען אחורה בכיסא, נושם רגע את

הצעקה בחצר הכולל האצבע שלך רועדת כשהיא לוחצת בחוזקה על כפתור הניתוק במסך. הרגע צרחת עליה לתוך המכשיר: "תרדי מהאוטובוס

יום רביעי, שבע בערב. עוד פחות מ-48 שעות מתחיל החופש הגדול הרשמי, ורמת החמצן בבית שלנו ירדה לאפס. אני נכנס

21:15. אתה מסובב את המפתח בפלדלת לאט, כאילו מנסה לא להעיר מפלצת. נכנס. הריח של ארוחת הערב של הילדים עדיין

הוא ישב מולי על הכורסה בקליניקה, והכתפיים שלו היו שמוטות לגמרי. האוויר בחדר הרגיש סמיך, כבד מדברים שהוא לא הצליח