צלצול. עוד אחד.
השעה הזו בבוקר, שבה העולם עוד לא ממש החליט אם הוא ער או ישן,
ואתה? אתה מרגיש בעיקר את המשקל. לא רק של השמיכה (שתמיד מרגישה כמו עופרת בדיוק ברגע הזה), אלא את המשקל של אתמול.
של השבוע.
של החיים.
הגוף כואב קצת. הראש עוד מעורפל.
ובפנים, איזו מקהלה קטנה וצורמנית מזכירה לך את כל המשימות, האתגרים, המריבות הלא פתורות, החששות הכלכליים, התחושה הזו שאתה דורך במקום בזמן שכולם רצים קדימה.
יש רגע כזה, קצרצר ושברירי, שבו המחשבה הכי מפתה היא פשוט…
לא. לא לקום. להישאר עוד קצת בחושך הנעים, במקום הבטוח (והשקרי) של השינה. לוותר.
אבל אז, משהו קורה.
משהו זעיר, כמעט בלתי נראה, מתחיל לזוז בפנים. איזה שריר פנימי, ששכחת שהוא קיים, מתכווץ.
יד נשלחת לכבות את השעון (או ללחוץ על 'נודניק', בוא נודה באמת). רגל אחת יורדת מהמיטה. ואז השנייה. אתה קם.
מה זה הדבר הזה?
מהו הדבר האחד, העמוק ביותר בך, שעדיין גורם לך לבחור בתקווה בבוקר, גם כשאתה מותש מהקרבות של אתמול? כשאין כוח, כשנגמרו התירוצים, כשנראה שהכל אבוד?
זו לא שאלה פילוסופית מופשטת.
זו שאלה קיומית שכל אחד מאיתנו פוגש, בגרסה כזו או אחרת.
אולי לא כל בוקר, אבל בהחלט בבקרים שאחרי הימים הקשים באמת.
הימים שבהם הרגשת שקוף בזוגיות שלך. הלילות שבהם כל שיחה הפכה לפיצוץ. הרגעים שבהם הסתכלת על עצמך במראה ושאלת "זה כל מה שיש?".
מה גורם לנו, בני האדם, למרות הכל, להרים את הראש, לקחת נשימה, ולבחור להמשיך?
מעבר לתשובות האוטומטיות: חיפוש הניצוץ האמיתי
התשובות המיידיות קופצות לראש: "בשביל הילדים", "כי אין ברירה", "מתוך הרגל", "האמונה".
כל אלו תשובות חשובות ולגיטימיות. הן העוגנים הגדולים של חיינו.
אבל אני רוצה להציע משהו נוסף. משהו שנמצא מתחת לתשובות האלה.
מה שקיים בנו עוד לפני שהפכנו להורים, לפני שהתחייבנו למסגרות, לפני שלמדנו מה "צריך" לרצות.
בעולם ה-NLP, אנחנו מדברים על כך שלכל אדם יש את כל המשאבים שהוא צריך כדי להשיג את מטרותיו.
זה נשמע לפעמים כמו סיסמה, נכון? במיוחד כשאתה מרגיש מרוקן לגמרי.
אבל מה אם המשאב הזה הוא לא "כוח" או "כישרון" במובן הרגיל, אלא משהו בסיסי יותר?
מה אם המשאב הזה הוא היכולת המולדת שלך לבחור?
ויקטור פראנקל, ניצול שואה ומייסד הלוגותרפיה, כתב מתוך התופת של מחנות הריכוז:
"אפשר לקחת מהאדם הכל חוץ מדבר אחד: האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונה, לבחור את דרכו שלו".
זו לא בחירה קלה. ודאי שלא בחירה שתמיד מרגישה טוב.
לפעמים זו בחירה כמעט בלתי אפשרית, שנעשית מתוך שרידי הכוחות האחרונים. אבל זו עדיין בחירה.
הבחירה להפנות את המבט, ולו לרגע, לעבר משהו שנותן משמעות. זיכרון. חלום. אדם אהוב. משימה קטנה.
אפילו רק ההחלטה העיקשת לא לוותר לעצמך.
הדבר האחד הזה, העמוק ביותר, הוא אולי לא רגש התקווה עצמו (שבא והולך), אלא היכולת לבחור במשמעות.
היכולת למצוא, גם בתוך התשישות, את ה"למה" הקטן הזה שמצדיק את ה"איך" של הקימה מהמיטה.
זה לא חייב להיות "למה" גרנדיוזי. הוא יכול להיות משהו קטן ושקט:
הרצון לשתות את הקפה של הבוקר בשקט לפני שהטירוף מתחיל.
רצון להוכיח לעצמך שאתה עדיין מסוגל.
כמיהה לחיבוק מהילד.
או פשוט לראות מה יביא היום החדש.
ה"למה" הזה הוא הניצוץ. הוא המשאב הפנימי. והוא תמיד שם, גם אם לפעמים הוא מכוסה באפר של אתמול.
תרגיל בדקה: לגלות את ה"למה" שלך לרגע זה
רוצה להתחבר לניצוץ הזה עכשיו?
ניקח דקה. נעצום עיניים לרגע (או פשוט נבהה בנקודה מול). ניקח נשימה עמוקה.
ונשאל את עצמנו: "מה הדבר הקטן ביותר, ממש עכשיו, שיכול לתת לי טיפת אנרגיה או משמעות להמשיך את היום הזה?"
אין עניין לחפש תשובות גדולות. זה יכול להיות משהו פשוט כמו:
- לשמוע שיר שאוהבים.
- לשלוח הודעה למישהו שאכפת לי ממנו.
- לצאת ל-5 דקות החוצה לשמש.
- להכין לעצמי כוס תה/קפה טובה.
- לרשום דבר אחד שאני מודה עליו, אפילו אם הוא זעיר.
מצאת משהו? מצוין.
זה ה"למה" שלך לרגע זה. זה לא חייב להיות ה"למה" של כל החיים.
רק של הרגע.
עכשיו, כדאי לשים לב לתחושה הקטנה שהמחשבה הזו מעוררת בך.
אולי חום קל בחזה?
אולי חיוך קטן בזווית הפה?
אולי רק תחושה של קצת פחות כבדות?
זו התחושה של חיבור למשאב הפנימי.
כעת נעגן את התחושה הזו: נעשה תנועה קטנה וייחודית עם היד (למשל, לחיצת אגודל ואצבע) בדיוק כמרגישים את התחושה הזו בשיאה. נחזור על זה כמה פעמים: נחשוב על ה"למה" הקטן -> נרגיש את התחושה -> נבצע את התנועה.
זהו "עוגן" NLP קטן, כפתור אישי שנוכל "ללחוץ" עליו בפעם הבאה שנרגיש את המשקל של הבוקר, כדי להזכיר לעצמנו את הניצוץ.
הבחירה היא שריר שמתחזק
הבחירה בתקווה, הבחירה במשמעות, היא לא מתג של 'דולק' או 'כבוי'. היא יותר כמו שריר.
ככל שמאמנים אותו יותר, ככל שבוחרים בו יותר, גם כשקשה, הוא מתחזק. הוא הופך לזמין יותר בפעם הבאה.
המסע לגלות את ה"למה" הגדול שלנו, את המשמעות העמוקה שנותנת כוח גם בסערות הכי גדולות, הוא מסע של חיים שלמים.
לפעמים אנחנו צריכים עזרה במסע הזה.
מדריך.
פרטנר.
מישהו שיזכיר לנו את הכוח שכבר קיים בנו ויעזור לנו להפעיל אותו מחדש.
אבל גם לבד, בכל בוקר מחדש, יש לך את היכולת הזו.
היכולת למצוא את הניצוץ הקטן, לבחור בו, ולהדליק מחדש את האש הפנימית שלך, ולו ליום אחד נוסף.
ומה ה"למה" הקטן שלך להיום?
שתפו אותי בתגובות, אולי הניצוץ שלך ידליק מישהו אחר.
רוצה לגלות איך להפוך את הניצוץ הזה לאש גדולה וקבועה?
איך לרתום את הכוח של הלא-מודע שלך כדי ליצור שינוי אמיתי ועמוק בזוגיות, בקריירה, ובחיים עצמם?
אני מזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות, שבה נבין יחד איפה אתה נמצא ואיך הכלים המדויקים של NLP וייעוץ זוגי יכולים להדליק מחדש את הדרך שלך.
הקישו כאן כי המסע שלך לתקווה מחודשת יכול להתחיל ממש כאן.
