השעה הייתה שמונה בבוקר. הדלת נטרקה. תהילה יצאה לעבודה, והשקט שנשאר אחריה צרח באוזניים של ישראל.
הוא עדיין יכול היה לראות את הדמעות בעיניים שלה. שוב הוא איבד את זה.
הלחץ של הבוקר, הילד שנשפך לו הקורנפלקס, הבכי, והוא במקום להכיל, התפרץ. צעק. לא משהו נורא, אבל מספיק כדי לכבות את האור בעיניים שלה.
עכשיו, כשהוא יושב בכולל, האותיות בספר רוקדות לו מול העיניים. הוא לא מצליח ללמוד. המוח שלו תקוע בלופ. הוא רואה את הפנים שלה, שומע את הטון המאוכזב שלה, ומרגיש את הבור הזה נפתח לו בחזה.
"חבל עליך," לוחש לו הקול המוכר, "אתה פשוט הורס הכל." הוא מבטיח לעצמו שבערב הוא יפצה אותה, יתנצל, הוא ילמד מהטעות הזאת.
אבל עמוק בפנים הוא יודע. זו אותה הבטחה שהוא הבטיח לעצמו גם בשבוע שעבר. וזו בדיוק אותה תחושת אשמה שתחנוק אותו גם בפעם הבאה.
המחיר האמיתי של ה"לימוד" שלך (ספוילר: אתה משלם בריבית דריבית)
בוא נהיה ציניים לרגע אחד, רק אתה ואני. אתה באמת מאמין שהאשמה הזו "מלמדת" אותך משהו? שההלקאה העצמית הזאת היא סוג של "תיקון"?
בולשיט.
אם האשמה הייתה מורה יעילה, כבר היית פרופסור. האמת היא שהאשמה היא משכך כאבים זמני. היא נותנת לך להרגיש שאתה "עושה משהו" עם הטעות שלך, כשבפועל אתה פשוט מתבוסס בה. זהו מנגנון הגנה מתוחכם של היצר הרע שמשאיר אותך בדיוק באותו מקום, רק עם פחות כוח ופחות הערכה עצמית.
ומה המחיר של הלופ הזה?
- היא מפסיקה לדבר איתך. לא כי היא כועסת, אלא כי נמאס לה. נמאס לה לראות אותך שונא את עצמך. היא צריכה גבר, לא פרויקט שיקום.
- הילדים שלך לומדים ללכת על ביצים. הם מרגישים את המתח, את חוסר השקט שלך. הם לומדים שאבא הוא בלתי צפוי, שהבית הוא לא מקום בטוח לגמרי.
- הלימוד שלך הופך לחלול. אתה יושב בכולל, אבל הראש שלך נמצא בבית. אתה קורא את המילים, אבל הן לא נכנסות. האשמה שואבת ממך את כל יישוב הדעת.
- אתה מאבד כבוד בעיני עצמך. כל הבטחה שבורה כזו היא עוד סדק בחומה של ההערכה העצמית שלך, עד שיום אחד אתה מסתכל במראה ולא מזהה את הגבר שמביט בך בחזרה.
זה המחיר. ועכשיו תגיד לי אתה, האם "ללמוד מהטעות" באמת שווה את זה?
השאלה שתפוצץ לך את המציאות: "אם האשמה הייתה באמת מלמדת, לא היית כבר במקום אחר?"
תקרא את זה שוב. תן למילים האלה להדהד.
זו לא שאלה, זו מראה. מראה אכזרית שמציגה לך את האמת העירומה: השיטה שלך שבורה. היא לא עובדת. היא משאירה אותך תקוע.
ופה בדיוק ה-NLP נכנס לתמונה. הוא מלמד אותך את ההבדל הקריטי בין אשמה לאחריות:
- אשמה היא בריכה של בוץ. אתה יכול להתפלש בה שעות, אבל תצא רק יותר מלוכלך. היא פסיבית.
- אחריות היא מקפצה. אתה מכיר בטעות, לומד ממנה, ומשתמש בה כדי לקפוץ למקום גבוה יותר. היא אקטיבית.
אשמה היא לחיות בעבר. אחריות היא לבנות את העתיד. הגיע הזמן שתחליט איפה אתה רוצה לחיות.
איך שוברים את הלופ? תרגיל NLP בדקה אחת
כדי לשבור תגובה אוטומטית, צריך ליצור תגובה אוטומטית חדשה. התרגיל הזה הוא לא "מדיטציה", זה אימון טקטי למח. יצירת עוגן (Anchor) של כוח שיחליף את רפלקס ההלקאה העצמית.
- זהה את התחושה: עצום עיניים וזמן את תחושת האשמה הצורבת. איפה היא בגוף? מה המרקם שלה?
- מצא את המשאב הנגדי: עכשיו עזוב את זה. חשוב על רגע אחד בחיים שלך שהרגשת שליטה, עוצמה ואחריות. רגע שבו לקחת פיקוד, פעלת בנחישות, וידעת שאתה הגבר שמנהל את הסיטואציה.
- העצם את המשאב (VAKOG): תחיה את רגע העוצמה הזה במלואו. ראה מה ראית אז, שמע מה שמעת, ובעיקר הרגיש את תחושת השליטה הזו זורמת לך בגוף. תגביר אותה. תן לה צבע, צליל, תחושה. תן לה למלא אותך.
- הטבע את העוגן: בשיא של תחושת העוצמה, קפוץ את אגרוף ימין בחוזקה. תחזיק אותו חזק למשך 5 שניות. צרוב את התחושה הזו לתוך מערכת העצבים שלך.
- בדוק את העוגן: פקח עיניים. חשוב על משהו אחר. עכשיו, קפוץ שוב את האגרוף. שים לב איך תחושת העוצמה והשליטה חוזרת מיד.
בפעם הבאה שהאשמה מתחילה לזחול פנימה, אל תתווכח. פשוט תפעיל את העוגן.
אתה משנה את ערוץ השידור במוח שלך בכוח.
הכלי הזה הוא רק ההתחלה. הוא מוכיח לך שיש דרך אחרת, דרך שבה אתה בשליטה. אבל כדי באמת לפרק את המנגנונים הפנימיים שגורמים לך ליפול ללופים האלה שוב ושוב, אתה צריך את כל ארגז הכלים.
אתה צריך ללמוד את שפת התת-מודע שלך, "לפרוץ" את האמונות המגבילות שלך, ולהתקין במקומן תוכנות חדשות של הצלחה, של שקט נפשי, של מנהיגות.
זה בדיוק מה שאתה מקבל בקורס NLP Practitioner. זה לא עוד קורס התפתחות אישית. זה מחנה אימונים למח שלך.
אם אתה רציני לגבי הרצון שלך להיות הבעל, האבא והאדם שאתה יודע שאתה יכול להיות, אז אין עוד זמן לבזבז על אשמה. יש רק זמן לפעול. הפתרון נמצא במרחק לחיצה.
