האם אתם זוכרים פעם שקיבלתם ביקורת שפשוט… שיתקה אתכם?
לא סתם הערה, אלא מילים שחדרו את השריון, נגעו בעצב חשוף והותירו צלקת בלתי נראית?
אביהו זוכר.
הוא היה ילד קטן, בן שמונה אולי, כולו התלהבות. הוא בדיוק סיים לצייר את משפחתו, יצירת מופת בעיניו שלו, שהושקעו בה כל צבעי הקשת ונשמתו הצעירה.
אביהו רץ לאמא, גאה כמו טווס, מוכן לקבל את התשואות. "איזה יופי, ילד שלי," היא חייכה… ואז זה הגיע: "אבל… למה ציירת את אבא כל כך עצוב?"
המילה הקטנה הזו, "אבל", פעלה כמו מתג כיבוי.
באחת, כל האור כבה. ההתלהבות התפוגגה והתחלפה במודעות חריפה לפגמים.
פתאום, אביהו ראה רק את מה שלא בסדר בציור שלו: אבא באמת נראה קצת עצוב. הבית יצא קצת עקום.
התחושה המרוממת התרסקה אל קרקע המציאות הביקורתית.
כוחה ההרסני של מילה: הצלקת של אביהו והשלכותיה
הסיפור של אביהו ממחיש עוגן שלילי קלאסי מעולם ה-NLP.
מילה אחת, שנאמרה אולי מתוך כוונה טובה אך ללא רגישות מספקת, קשרה אצלו את חווית היצירה וההתלהבות לתחושת כישלון, פגם ופחד משיפוט.
הביקורת הזו, עטופה ככל שהייתה במחמאה ראשונית, המשיכה לנקות בראשו של אביהו במשך שנים.
היא לימדה אותו לפחד להביע את עצמו, להסתיר את יצירותיו, לפקפק ביכולותיו הבסיסיות.
האם אי פעם עצרתם לחשוב על ההשלכות האפשריות של ביקורת "קלאסית" ולא מודעת?
על מערכות יחסים שנהרסות, ביטחון עצמי שנרמס, על פוטנציאל אדיר שנקבר תחת הררי פחד מכישלון? האם אתם רוצים להיות בצד שגורם לכאב הזה, גם אם בטעות?
פטיש או אזמל? האחריות בידיים שלנו
הסיפור של אביהו מזכיר לנו שביקורת היא כלי רב עוצמה.
בידיים לא מיומנות או לא מודעות, היא יכולה להיות כמו פטיש – מנפצת, מרסקת ומשאירה הרס.
אבל, וזה אבל חשוב – בידיים מיומנות, רגישות ומכוונות טוב, היא יכולה להיות כמו אזמל של פסל – מעצבת בעדינות, מלטשת, מסירה את המיותר ומגלה את היופי החבוי. הבחירה באיזה כלי להשתמש היא שלנו.
המניעה והתרופה: חשיבותו של משוב מובנה ("מודל ההמבורגר")
אז איך נמנעים מליצור עוד "אביהואים"? איך מוודאים שהמשוב שלנו בונה ולא הורס? איך הופכים את הפטיש לאזמל?
כאן נכנסת לתמונה החשיבות הקריטית של שימוש במודלים של משוב בונה ומובנה. כן, כמו "מודל ההמבורגר" שנגענו בו בפוסט הקודם.
מדוע הוא כל כך חיוני בהקשר הזה?
- הלחמנייה התחתונה (פתיחה חיובית): היא יוצרת מרחב בטוח ומפחיתה את הנטייה הטבעית להתגוננות. היא מאותתת: "אני רואה את הטוב שבך/בעבודתך", מה שמונע את תחושת ה"התקפה" שחוותה הנפש הצעירה של אביהו.
- הקציצה (המסר הענייני): כשהיא מנוסחת בבהירות, מתמקדת בהתנהגות ספציפית (ולא בזהות האדם), ונמנעת ממילים מבטלות כמו "אבל" – היא מאפשרת למסר לחלחל מבלי לרסק את הערך העצמי. זה ההבדל בין "למה אבא עצוב?" (ביקורת על התוצאה שמרמזת על כישלון) לבין "אני רואה שהשקעת המון מחשבה בפרטים. בפעם הבאה, אולי ננסה לחשוב יחד איך להביע שמחה בהבעות הפנים?".
- הלחמנייה העליונה (סגירה מעצימה): היא מחזקת את הערך והיכולת, משאירה את האדם בתחושה חיובית ומעודדת אותו להמשיך לנסות ולהשתפר. היא סוגרת את מעגל המשוב בתחושת מסוגלות ולא בתחושת כישלון.
זכרו את המרכיבים הסודיים הנוספים: כנות אמיתית (אנשים מרגישים זיוף) ונינוחות (האנרגיה שלנו עוברת).
מביקורת כואבת למתנה מצמיחה
כשנותנים משוב נכון, מתוך כוונה טובה ואמיתית לעזור, ובאמצעות מבנה שמכבד את המקבל – הוא הופך למתנה יקרת ערך.
מתנה שעוזרת לנו לצמוח, ללמוד, להשתפר ולהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמנו.
ביקורת בונה פותחת דלתות, מחזקת קשרים, בונה אמון ועוזרת לאנשים (וגם לנו!) להגיע לפסגות חדשות.
יש לך את הכוח להיות האדם שנותן את הדחיפה הזו לאחרים, שמדליק את האור במקום לכבות אותו.
אז בפעם הבאה שמתעורר הצורך לתת משוב, בואו ניקח רגע, נזכור את אביהו, נחשוב על המילים שלנו ונבנה את ה"המבורגר" שלנו בתבונה וברגישות.
בואו נהפוך את הביקורת מהרס לבניין.
את הפוסט הזה שתף/י הזה עם בן/בת הזוג, עם קולגה, עם הורה אחר – עם כל מי שיכול להפיק ממנו תועלת.
יחד, נוכל ליצור סביבה שבה משוב הוא כלי לצמיחה הדדית.
בהערכה רבה, אשר זרביב – מכון משמעות
