השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. הבית שקט, חשוך, רק פס אור בודד מהמטבח חותך את העלטה במסדרון. הוא לא יודע למה קם, אבל הרגליים הובילו אותו לשם, לחדר האמבטיה. המים הקרים ששטף בהם את פניו לא הצליחו להעיר אותו מהסיוט הער.
הוא הרים את עיניו למראה.
דמות ניבטה אליו בחזרה. עיניים אדומות מחוסר שינה, או אולי מדמעות שלא זלגו. קמט חדש של דאגה חרוש במצח, כזה שלא היה שם בשנה שעברה. או שהיה? הוא כבר לא בטוח. הפה קפוץ בקו דק, מריר. זו לא הייתה השתקפות של עייפות. זו הייתה השתקפות של תבוסה.
"שנה חדשה התחילה", הוא לחש לאוויר הדומם, והמילים נשמעו חלולות, כמו בדיחה גרועה. והאיש שמולו, האיש שבתוך הזכוכית, השיב לו במבט ריק, ציני, מבט שאמר הכל בלי להוציא הגה:
"אל תשקר לעצמך. אתה יודע ששום דבר לא חדש. אני כאן. אני עדיין כאן. ואני אהיה כאן גם בשנה הבאה. השנה שלך כבר נגמרה, עוד לפני שהתחילה."
הוא הרגיש צמרמורת קרה זוחלת במעלה עמוד השדרה. זו לא הייתה מחשבה חולפת. זו הייתה ודאות. הוודאות המוחלטת שהוא כלוא. כלוא בתוך אותו הגוף, עם אותן המחשבות, אותם הפחדים, אותם הכישלונות שרק מחליפים תאריך ביומן.
הוא רצה לנפץ את המראה. אבל ידע שזה לא יעזור. כי האיש הזה, האיש המובס הזה, יחכה לו גם בין הרסיסים.
כשההשתקפות שלך הופכת לבית הכלא שלך
הסיפור הזה, אולי בגרסה אחרת, מוכר לך? התחושה הזאת, שהשנה החדשה היא לא דלת שנפתחת אלא קיר שמתקרב?
זו לא סתם "תחושת תקיעות". זו חוויה של קבורה בחיים. זה הרגע שבו אתה מבין שהבעיה היא לא הנסיבות החיצוניות – לא הבוס, לא המצב הכלכלי, לא המריבות עם בת הזוג. אלו רק הסימפטומים. המחלה האמיתית, הממארת, היא אותו איש במראה. אותה גרסה שלך שמנהלת את ההצגה, שמושכת בחוטים, שמבטיחה ששום דבר מהותי לעולם לא ישתנה.
היא מתבטאת בפרטים הקטנים והרעילים של היום-יום:
- ה"כן" האוטומטי שאתה אומר כשכל הגוף שלך צורח "לא".
- השתיקה הרועמת בוויכוח עם בת הזוג, כי אתה כבר יודע שכל מילה שלך תתפרש לא נכון ותהפוך לדלק במדורה.
- הדחיינות הזוחלת, הרעל המתוק הזה שמשכנע אותך ש"מחר" הוא זמן טוב יותר להתמודד עם מה שהורג אותך "היום".
- החיוך המזויף שאתה מדביק על הפנים במפגשים חברתיים, כשבפנים אתה מרגיש שקוף, בלתי נראה, זר בעור של עצמך.
זה הכאב האמיתי. לא העייפות או התסכול. הכאב האמיתי הוא האובדן האיטי של העצמי. ההבנה שאתה הופך לצופה מהצד בחיים שלך, בזמן שדפוסים ישנים ועייפים מנווטים את הספינה ישר אל אותם שרטונים, פעם אחר פעם.
האבחנה המפחידה והמשחררת: זו לא אתה, זו ה"תוכנה" שלך
ופה אני רוצה להציע לך אבחנה, שיכולה להפחיד ולהציל אותך בו זמנית. מה אם האיש במראה הוא לא באמת אתה? מה אם הוא רק רוח רפאים? רוח רפאים של חוויות עבר, של אמונות מגבילות, של פחדים ישנים שהתקבעו והפכו ל"תוכנת ההפעלה" האוטומטית שלך?
ב-NLP אנחנו מבינים שאנחנו לא "מקולקלים". אנחנו פשוט מריצים תוכנה ישנה, מלאת וירוסים ובאגים, על חומרה מצוינת. התגובות האוטומטיות שלך, המחשבות הטורדניות, חוסר האונים – אלו לא תכונות אופי. אלו שורות קוד ישנות שפשוט צריך למחוק ולכתוב מחדש.
הפחד הגדול הוא להודות שהשליטה לא בידיים שלך. השחרור העצום הוא להבין שאתה יכול לקחת אותה בחזרה. אתה לא צריך להרוג את האיש במראה. אתה רק צריך לפטר אותו מתפקיד המנהל.
תרגיל NLP לדקה אחת: לפטר את השומר בכניסה
בפעם הבאה שאתה מול המראה ומרגיש את הייאוש הזה, נסה את זה. זה לא תרגיל נחמד. זה אקט של מרד.
- הבט ישר בעיניים של ההשתקפות שלך. אל תסיט מבט. תראה שם את העייפות, את הכאב, את הציניות. תן לזה להיות שם. זה השומר בכניסה לתת-המודע שלך.
- דבר אליו. בקול רם או בלב, אבל בכוונה מלאה. תגיד לו: "אני רואה אותך. אני יודע מה אתה עושה. אני יודע שאתה מנסה לשמור עליי במוכר והידוע, אבל התפקיד שלך נגמר. מהיום, אני המנהל."
- שנה את הפיזיולוגיה שלך באופן דרמטי. הזדקף. משוך את הכתפיים לאחור. הרם את הסנטר. תכריח את עצמך לחייך, אפילו אם זה חיוך מאולץ ומריר. הגוף משפיע על הנפש. שנה את היציבה, ותשנה את התודעה.
- הבט שוב במראה, דרך העיניים של המנהל החדש. חפש את האדם שמאחורי השומר. האדם שרוצה שינוי, שזוכר מהי תשוקה, שיודע שיש בו יותר מזה. התחבר אליו. זו החומרה האמיתית שלך. זה אתה.
התרגיל הזה הוא הכרזת מלחמה. לא על עצמך, אלא על האוטומטים הישנים שמנהלים אותך.
השנה החדשה לא מתחילה ב-1 בינואר או ב-א' בתשרי. היא מתחילה ברגע שבו אתה מביט לאיש במראה ואומר לו, בקול שקט אך החלטי: "זוז. עכשיו תורי."
אם אתה מרגיש שהגיע הזמן לקחת בחזרה את ההגה, שהגיע הזמן לכתוב מחדש את הקוד שמנהל אותך – זה לא קורה לבד. זה דורש כלים, ליווי, והחלטה אמיצה.
