"אני כבר לא יודע מי אני, אשר! באמת."

אתה יושב מול המטפל, והמילים נתקעות לך בגרון.

איך בכלל מסבירים את זה? זה לא שהיא הרימה עלי יד.

הלוואי שהיא הייתה מרימה יד, לפחות היה לי סימן כחול להראות לעולם, שיוכיחו שאני לא מדמיין.

אבל האלימות שלה? היא שקופה, שקטה, היא נכנסת מתחת לעור ומרעילה אותך מבפנים.

אני חוזר הביתה, עובד כמו חמור, עושה קניות, מנקה, שוטף, מתקתק את הילדים, והיא נכנסת בדלת.

המבט שלה סורק את הבית כמו רדאר של טילים.

היא לא תגיד "תודה על הכל", היא תמצא את הכתם הקטן על השיש ותשאל בזלזול: "זה הכי טוב שלך?".

ופתאום, כל מה שעשיתי נמחק.

אני אפס.

אני שוב הילד שלא עשה שיעורי בית.

המתנה שהיא בעצם קנס

הנה, קח דוגמה.

יום הולדת שלה.

אני לא קונה מתנה כי אני רוצה לשמח אותה, אני קונה מתנה כי אני מפחד.

אני מסתובב בקניון עם דופק 200, מחפש משהו שישתיק את הביקורת הבאה.

כי אם המתנה לא תהיה מספיק יקרה, או שהצבע לא יהיה מדויק, אני אשלם על זה שבועיים של שתיקות, של פרצופים, של "אתה אף פעם לא באמת מכיר אותי".

זה משחק מטורף של אהבה-שנאה.

יום אחד היא הכי חמה בעולם, לוחשת לי "אני אוהבת אותך", ואני כמו נרקומן בולע את זה, חושב שהנה, חזרנו לעצמנו.

ואז, בערב, ליד חברים, היא פתאום זורקת איזה עקיצה: "אליהו? עזבו, הוא בקושי יודע להחליף נורה".

וכולם צוחקים, ואני נשרף מבפנים.

למה את עושה לי את זה? למה להקטין אותי מול כולם?

המלך והעבד

הכי נורא זה שהיא מחליטה הכל.

היא קובעת לאן נוסעים, מה קונים, איפה הילדים יהיו.

אין לי דעה, אין לי קול.

אם אני מנסה להגיד משהו, היא מיד הופכת את זה: "אתה תמיד חייב להרוס", "אתה לא מבין כלום".

בסוף אני פשוט מוותר.

השליטה שלה היא מוחלטת, ואני? אני רק הנהג, המממן, זה שמתקן.

אני חי בספק תמידי.

אולי אני באמת לא בסדר? אולי אני באמת אלים במילים שלי כמו שהיא אומרת? היא מצליחה לשכנע אותי בדברים שלא עשיתי.

היא תגיד שצעקתי כשבכלל לא הרמתי את הקול.

היא תגיד שהבטחתי משהו שמעולם לא נאמר.

ואני מתחיל להאמין לה.

אני מתחיל לפחד מהתוצאה של המילה הבאה שלי.

הרמה להנחתה

זה הכאב הכי גדול, אשר.

הימים האלו שהיא "מרימה" אותי.

שהיא נותנת לי להרגיש אהוב.

ואז, כשאני הכי רגוע, כשאני בטוח שהגענו לחוף מבטחים, מגיעה ההנחתה.

הסטירה המילולית שמרסקת אותי חזרה לרצפה.

זה לא קשר זוגי, זה שדה מוקשים.

ואני עייף.

אני פשוט עייף מלהיות אשם בהכל.

אחי היקר, אם אתה מרגיש שאתה הולך על ביצים בבית שלך, שאתה נמחק מיום ליום, שאין לך מקום, אתה לא לבד.

השתיקה הזו הורגת אותך.

הפחד מה"תוצאה הבאה" הוא לא גזירה משמיים.

בוא נחזיר לך את הקול.

בוא נבין ביחד מה אמיתי ומה רק סיפור שמספרים לך כדי לשלוט בך.

מגיע לך לנשום בבית שלך.

לחץ כאן, בוא נדבר.

רק אני ואתה, בלי פרצופים ובלי האשמות.