עוד רגע זה מגיע. הצליל הזה שאתה מכיר כל כך טוב.
הוא יפלח את האוויר, ירעיד משהו ישן בפנים ויעלם. ושוב, ושוב.
השופר הוא הדבר הכי כן בעולם. אין לו פילטרים.
הוא לא מתנצל, לא מייפה את המציאות. הוא פשוט תוקע.
אמת אחת, עירומה, לשנה שחלפה. מעין דו"ח שנתי למצב הנשמה.
ואז, אחרי שהצליל נעלם, מגיע ההד. ההד הפנימי, השקט, זה שרודף אותך במסדרונות המחשבה.
ההד של השנה שעברה. וזו שלפניה. וזו שלפניה.
ההד המוכר עד כאב
אתה מכיר את ההד הזה, נכון? הוא נשמע כמו הדממה הרועמת הזאת בארוחת הערב.
כמו עוד שיחה שהתפוצצה והפכה לוויכוח על כלום.
כמו התחושה הזאת שאתם כבר מזמן לא זוג, אלא "שני שותפים לדירה" שמנהלים משק בית.
ההד הזה מרגיש כמו עוד בוקר שבו אתה מכבה את השעון ולוחש "לא היום".
כמו המבט במראה ששואל אותך "זהו? זה כל מה שיש?".
כמו לראות את כולם מתקדמים בזמן שאתה מרגיש שאתה דורך באותו ריבוע בלטה, שחוק עד דק.
זו אותה הבטחה שבורה לעצמך מלפני חודש.
אותו פחד ישן שלובש תחפושת חדשה.
אותה תחושה שקופה, שאתה נוכח-נפקד בתוך החיים של עצמך.
ואז, בדיוק כשכבר כמעט שכנעת את עצמך ש"ככה זה", מגיעה השאלה. השאלה הצורבת.
"אותה התקיעה תישמע גם בשנה הבאה. השאלה היחידה היא, האם זה יהיה אותו האדם ששומע אותה?"
תקרא את זה שוב. לא, באמת. תעצור ותקרא את זה שוב.
המשפט הזה הוא אגרוף לבטן. הוא ההבנה המרה שהזמן לא עוצר בשבילך.
המחוגים ימשיכו להסתובב, החגים יבואו וילכו, והשופר יתקע שוב. ושוב. היקום לא יחכה שתהיה מוכן.
השאלה הזו היא לא הזמנה פילוסופית. היא קריאת תיגר. היא אומרת לך, בפנים, בלי רחמים:
הסיפור שלך לא חייב להסתיים ככה.
תפסיק להקשיב. תתחיל לענות.
הכאב שאתה מרגיש הוא לא הבעיה. הוא סימפטום. הוא תוצאה של סיפור שאתה ממשיך לספר לעצמך.
סיפור על "אני לא יכול", "זה מסובך מדי", "אולי בשנה הבאה".
מעולם ה-NLP למדנו אמת פשוטה וחזקה:
אתה לא הסיפור שלך. אתה מספר הסיפורים. ויש לך את הכוח המוחלט לקחת את העט, להפוך דף, ולהתחיל פרק חדש ברגע זה. לא מחר. לא אחרי החגים. עכשיו.
האם אתה הקורבן בסיפור שלך, או הגיבור? כי הגיבור לא מחכה שהעלילה תשתנה מעצמה.
הוא משנה אותה.
תרגיל בכתיבת העתיד (דקה אחת של אומץ)
בוא נעשה משהו אחר. במקום לחשוב על העבר, בוא ניצור את העתיד. עכשיו.
- עצום עיניים. נשום עמוק.
- דרוש מהדמיון שלך להראות לך תמונה. זו ראש השנה, בעוד שנה מהיום. אתה שומע את תקיעת השופר.
- אבל זה לא אותו האדם. הסתכל על עצמך. שים לב ליציבה. לתחושת הקלות בחזה. לשקט בעיניים. האדם הזה עשה את השינוי. הוא ענה לקריאה.
- מה הוא מרגיש כשהוא שומע את השופר? לא עוד תזכורת לתקיעות, אלא מנגינת ניצחון שקטה. צליל שמספר על דרך, על אומץ, על בחירה. הוא מרגיש גאווה. שלווה. הוא מרגיש שלם.
- קח את התחושה הזו, את הגאווה השקטה הזאת, ותנעל אותה בגוף. כווץ קלות את אגרוף יד ימין ועגן את ההרגשה הזו בפנים. היא שלך. היא אפשרית.
השופר הוא לא פסק הדין שלך. הוא קריאת הזימון.
ההד הזה שאתה שומע הוא לא גזר דין.
הוא הזמנה.
הזמנה להפסיק לסבול בשקט ולהתחיל לבנות, להפסיק לקוות ולהתחיל לעשות.
אם נמאס לך מהסיפור הישן, אם אתה מוכן לכתוב את הסיפור שראית עכשיו בדמיון,
אני כאן כדי להראות לך איך.
הצעד הראשון הוא לא קפיצה לתהום, אלא שיחה.
שיחת אסטרטגיה אישית, ללא עלות, שבה נשרטט יחד את הפרק הבא בחיים שלך. הגב כאן, ובוא נתחיל לכתוב אותו.
