שמעתם על הזוג הזה? הם לא צועקים, לא רבים באופן דרמטי, אין ביניהם אכזבות.
יש שיחות, יש חלוקת משימות מסודרת, יש שגרת חיים שאפילו נראית די מוצלחת מבחוץ.
אבל, אם תקשיבו טוב טוב, ממש בין השורות של ה"בוקר טוב" וה"מה קנית בסופר?", תגלו שלמרות הכל – הם מרגישים לבד.
השקט רועם.
ואני יכול לומר לכם: ה"אין ריקוד" הזה הוא תופעה מוכרת.
כי ריקוד זוגי הרמוני הוא לא פנטזיה הוליוודית עם כינורות וסלואו-מושן בגשם.
הוא גם לא מצב אוטופי שבו אין חיכוכים, קצרים בתקשורת או אתגרים (בכל זאת, אנחנו בני אדם, לא רובוטים מתוכנתים).
אז מה כן? הוא מצב שבו כל אחד יודע את מקומו האנרגטי, מכבד אותו, וחשוב לא פחות – נותן מקום מכבד גם לאחר.
לא משחק תפקידים, אלא תנועה אנרגטית זורמת
זה לא עניין של חלוקת תפקידים נוקשה כמו בסרט ישן ("את תבשלי, אני אקרא עיתון").
ממש לא.
מדובר על תנועה אנרגטית פנימית, על אנרגיה זוגית שזורמת נכון.
כשהיא במקומה האנרגטי – מרשה לעצמה להיות רכה, מחוברת לאינטואיציה שלה, בטוחה בעצמה ומשפיעה ממקום של עוצמה שקטה – וכשהוא במקומו האנרגטי – יציב, נוכח באמת (כן, גם כשהטלפון מצפצף), מוביל ממקום של אחריות וביטחון פנימי – אז, ורק אז, משהו בקסם הזה שנקרא חיבור רגשי מתחיל לזרום.
הם לא "צריכים" לדבר על כל דבר קטן עד דק, כי יש הבנה שמעבר למילים.
גם אין צורך להוכיח מי "צודק" בכל ויכוח, כי יש אמון בזוגיות בסיסי. הם לא נלחמים על שליטה, כי כל אחד מרגיש שיש לו מקום מכובד ובטוח להיות הוא עצמו, במלואו.
כשהמוזיקה נעצרת: מה קורה כשאין ריקוד?
וכשאין ריקוד? כשההרמוניה הזוגית נעלמת והדיסוננס משתלט? או אז, מתחיל מאבק.
לפעמים זה מאבק שקט, פסיבי-אגרסיבי, ולפעמים זה מגיע לטונים גבוהים יותר.
התוצאה דומה: היא מרגישה שהיא לבד על רחבת הריקודים הזו, מנסה לסובב את שניכם. הוא, מצידו, מרגיש שהוא לא מצליח לספק, שהוא שוב "לא בסדר", שהוא פשוט לא מבין את הצעדים. וכל אחד מגיב מהמקום הכואב שלו, מהפחדים העמוקים ביותר.
היא דוחפת, מנסה לייצר תנועה, כי היא פוחדת מהשקט, מהנתק, מהאפשרות של הינטשות (ולפעמים, נודה על האמת, גם כי היא פשוט רוצה שהדברים ייעשו כבר).
הוא נעלם, מתכנס, אולי כי הוא פוחד להיכשל שוב, להרגיש לא מספיק (או כי הצ'ונטיה החדשה נראית פתאום דחופה בצורה קיומית).
באופן פרדוקסלי, ככל שהם רוצים להיות יותר ביחד, כך המרחק בפועל הולך וגובר.
סימני ההיכר של זוג שכן רוקד (גם אם זה לא ב"רוקדים עם טוקר")
אז איך בכל זאת נראה ריקוד הרמוני אמיתי, כזה שלא שמור רק ליועצי זוגיות או לגורואים של NLP?
- יש הקשבה אמיתית: לא רק שמיעה פסיבית של המילים תוך כדי גלילה בפיד, אלא הקשבה פעילה למה שנאמר וגם למה שלא – לניואנסים, לשפת הגוף, לתחושות שעולות.
- יש תנועה של השפעה הדדית: כל אחד משפיע על השני ומושפע ממנו, אך לא מתוך מאבק כוח או ניסיון "לנצח", אלא מתוך כבוד הדדי ורצון כן ליצור משהו טוב יותר יחד.
- יש שקט אנרגטי: לא בגלל שהכל מושלם ואין בעיות בעולם (כי תמיד יהיו), אלא כי יש ביטחון בסיסי בקשר, ידיעה עמוקה שגם כשהגלים גבוהים, הספינה הזוגית יציבה.
רגע של כנות: אתם רוקדים או דורכים?
רוצים לבדוק רגע איפה אתם עומדים על רחבת הריקודים הפרטית שלכם?
כגבר, שאל את עצמך בכנות: "האם אני מרגיש שאני מוביל את הריקוד הזה מתוך נוכחות גברית יציבה וחיבור פנימי, או שאני בעיקר עסוק בלנסות לא לדרוך על היבלות של אף אחד (ובעיקר לא על שלי)?"
כאישה, שאלי את עצמך בכנות: "האם אני משפיעה על הריקוד מתוך חיבור אמיתי ורכות, או שאני מוצאת את עצמי מנסה לנהל את הכוריאוגרפיה באמצעות 'שליטה סמויה' או הנחתות טקטיות?"
נקודה חשובה:
בריקוד זוגי הרמוני אין מנצח ואין מנוצח, אין "טוב" ו"רע".
יש שניים, שבוחרים כל פעם מחדש ללמוד את הצעדים, להקשיב למוזיקה הפנימית של עצמם ושל האחר, ופשוט – לרקוד יחד.
טיפ קטן לזוגות שרוצים לחדש את המנוי לשיעורי הריקוד: במקום לשאול (שוב) "למה אתה לא רואה אותי?" או "למה את תמיד חייבת?",
נסו שאלה פותחת ומכוונת פתרון: "איך אנחנו יכולים, שנינו יחד, לחזור לרקוד את הריקוד שלנו בקצב שנעים ומתאים לשנינו עכשיו?"
השאלה הזו, שמגיעה מתוך רצון אמיתי ולא מתוך האשמה, יכולה לחולל פלאים.
מוזמנים לשתף אותי בתגובות (בלי לדרוך על אף אחד, כן?):
מתי בפעם האחרונה הרגשתם שאתם באמת רוקדים יחד בהרמוניה? מה היה ה"צעד" הקטן שעזר לכם להתחבר מחדש?
