זה קרה לי לפני כמה שנים, בערב שגרתי לחלוטין. חזרתי הביתה אחרי יום עמוס בקליניקה. הראש שלי היה מלא בסיפורים של אנשים אחרים, העייפות דפקה ברקות, וכל מה שרציתי זה את השקט של הבית.
נכנסתי בדלת, ואשתי הייתה בטלפון. היא הרימה אליי מבט קצר, הנהנה, והמשיכה בשיחה. באותו שבריר שנייה, בלי ששמתי לב בכלל, "הבמאי הפנימי" בראש שלי התחיל להקרין סרט אימה: "היא לא מעריכה אותך," הוא לחש לי. "אתה קורע את עצמך כל היום, וזו קבלת הפנים? כנראה שמשהו לא בסדר. כנראה שהיא כועסת עליך בגלל הבוקר. הנה, שוב מתחיל המתח…"
בתוך שלוש דקות, בלי שהוחלפה מילה אחת, כבר הייתי פגוע, דרוך וכעוס. התיישבתי על הספה עם פנים חמוצות, מחכה ל"פיצוץ".
כשסיימה את השיחה, היא ניגשה אליי בחיוך עייף ואמרה: "איזה מזל שהגעת, אשר. בדיוק קיבלתי בשורה קצת מורכבת מאחותי, והייתי חייבת להקשיב לה. כל כך חיכיתי שתבוא ותיתן לי כוח."
באותו רגע, הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי דלי של מים קרים. המציאות ("השטח") הייתה: אשתי הייתה זקוקה לתמיכה. אבל הפרשנות שלי ("המפה") הייתה: אני לא מוערך ומותקף.
הפער הזה, שבין מה שקורה במציאות לבין הסרט שאנחנו מריצים בראש – הוא המקום שבו רובנו סובלים. שם נוצרים הריבים הכי קשים, שם נולדות החרדות, ושם אנחנו מפספסים את החיים עצמם.
הכלא השקוף שאנחנו בונים לעצמנו ב-NLP אנחנו קוראים לזה "המפה אינה השטח".
זה אחד מיסודות העומק של השיטה, אבל זה הרבה מעבר לטכניקה. זו הבנה קיומית. אנחנו מסתובבים בעולם בטוחים שאנחנו רואים את האמת. "הבוס הזה מזלזל בי". "הילד הזה עושה לי דווקא". "אין לי סיכוי להרוויח יותר כסף".
אנחנו בטוחים שאלו עובדות מוצקות. כמו כוח הכבידה. אבל האמת היא שאלו רק פרשנויות. אלו "עדשות" שהרכבנו על העיניים אי שם בעבר – אולי בעקבות כישלון, אולי בגלל מילה שאמרו לנו בילדות – ומאז אנחנו לא מורידים אותן.
אנחנו חיים בתוך סרט שאנחנו כתבנו, ביימנו והפקנו, אבל אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו הקורבנות של העלילה. וזה, חברים, מקור הסבל האנושי הגדול ביותר.
הבשורה הטובה? אתם מחזיקים בעט
הכוח הכי גדול שהבורא נתן לאדם הוא לא הכוח לשנות את המציאות החיצונית (זה בידיים שלו), אלא הכוח לבחור את הפרשנות (זה בידיים שלנו). "בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו". לאן אתה מוליך את המחשבות שלך?
ברגע שאנחנו מבינים שהכעס, העלבון או הפחד הם לא "גזירת גורל" אלא תוצאה של פרשנות אוטומטית – אנחנו מקבלים בחזרה את המפתחות לחיים שלנו. אנחנו מפסיקים להיות מגיבים, ומתחילים להיות יוצרים.
תרגיל מעשי: "שלושת העדשות" (כלי NLP לשינוי מיידי) בפעם הבאה שאתם מרגישים כיווץ בלב – מול בן הזוג, הילד או הבוס – תעצרו. אל תגיבו על אוטומט. קחו דקה ונסו את התרגיל הבא:
- זיהוי ה"סרט": שאלו את עצמכם: "מה הסיפור שאני מספר לעצמי עכשיו?" (למשל: הוא לא מכבד אותי).
- עדשת המצלמה (דיסוציאציה): דמיינו שאתם זבוב על הקיר שרואה את הסיטואציה מבחוץ. מה באמת קרה שם עובדתית? (הוא דיבר בקול רם ומיהר לצאת). שימו לב להבדל בין העובדות לפרשנות.
- החלפת העדשה (Reframing): כעת, מצאו 3 פרשנויות אחרות, הגיוניות באותה מידה, לאותה סיטואציה.
- אולי הוא בלחץ עצום ממשהו שלא קשור אליי?
- אולי הוא דווקא סומך עליי ולכן מרשה לעצמו להיות פתוח?
- אולי הוא פשוט לא שם לב לטון הדיבור שלו?
ברגע שתמצאו אפילו אפשרות אחת נוספת – הכיווץ בלב ישתחרר. פתאום, יש אוויר.
פתאום, יש מקום לדון לכף זכות באמת.
הצעד הבא שלכם אני רואה את זה יום יום בקליניקה. אנשים שמגיעים עם "פלונטר" של שנים בלב, ופתאום, כשאנחנו משנים רק את זווית הראייה, המציאות כולה משתנה. הזוגיות נרגעת, הביטחון העצמי עולה, והשקט חוזר לנשמה.
כמו שרבים מכם יודעים, הקורס פרקטישינר נלפ שלי התמלא עד אפס מקום (תודה על האמון העצום). אבל השליחות שלי לא עוצרת. פיניתי ביומן מספר חלונות זמן מוגבלים לתהליכי עומק אישיים וזוגיים בקליניקה. זה מיועד לאנשים שלא מחפשים "טיפים", אלא מוכנים לעשות עבודה פנימית אמיתית כדי לשחרר את החסמים ולחיות את החיים שמגיעים להם.
