אתה יושב באוטו בחניה.
המנוע כבר כבוי חמש דקות.
הבית מולך, חלונות מוארים, אבל אתה לא מסוגל לפתוח את הדלת.
בחוץ קור כלבים, אבל הקיפאון האמיתי הוא בפנים, בבית החזה.
אתה מסתכל על הידית של הדלת ומרגיש בחילה.
אתה יודע בדיוק מה מחכה לך בפנים: הפרצוף המאוכזב שלה, הילדים שרבים על המשחקים, הערימות של הכביסה, והדממה הזו…
הדממה המעיקה הזו בארוחת הערב שחותכת בבשר החי יותר מכל צעקה.
אתה נושם עמוק, מסדר את המראה, ומנסה "ללבוש" את החיוך המזויף.
זה שאתה מתרגל כבר חודשים.
אתה מרגיש כמו שחקן שעולה לבמה בהצגה שנסגרה כבר מזמן, אבל אף אחד לא סיפר לקהל.
הכד שלך לא סתם ריק. הוא מרוסק.
אין בך טיפת שמן, או טיפת חשק.
אין בך טיפת אהבה כרגע.
רק רצון לברוח.
השקר הכי גדול שמכרו לנו כל החיים לימדו אותנו לחכות ל"השראה".
"כשיהיה לי כוח, אני אשקיע".
"כשהיא תחייך אליי, אני אחבק".
"כשנרגיש את הניצוץ, נדליק את האש".
בולשיט.
זו מלכודת הדבש של הבינוניות.
לחכות שמישהו ימלא לך את הכד כדי שתוכל להרגיש גבר.
הנה האמת האכזרית (והמשחררת):
הנס של חנוכה הוא לא שהשמן הספיק לשמונה ימים.
זה החלק הקל, זה החלק של אלוקים.
הנס האנושי, המטורף, הבלתי נתפס, הוא שהיה שם מישהו עם כד ריק כמעט לחלוטין, בתוך חושך מוחלט, עם אויבים מסביב וייאוש בפנים, והיה לו את האומץ המטורף להדליק את הגפרור!!
בלי לדעת אם זה יספיק.
בלי להרגיש "מואר".
פשוט כי זה מה שצריך לעשות כדי לגרש את החושך.
תרגיל "הדלקת החירום" (רק לאמיצים)
היום בערב, כשהרגע הזה באוטו (או במקלחת, או מול המחשב) יגיע, והריקנות תשתלט, אל תחכה.
תעשה פעולה אחת הפוכה מההרגשה שלך.
דוווקא כשבא לך להתרחק, תתקרב.
- קלוט את ה"כלום": תרגיש את הריק. אל תברח ממנו לטלפון.
- שבור את התבנית: גש אליה. שים יד על הכתף. תגיד מילה טובה. תציע כוס תה.
- תתעלם מהקול בראש: הקול שיגיד לך "מה פתאום עכשיו", "היא לא תעריך את זה". תדליק את הפתיל בכוח.
אתה תראה משהו מדהים.
הפעולה הטכנית, הקרה כביכול, מייצרת חום.
השמן מתחיל לזרום אחרי שהדלקת, לא לפני.
האומץ להדליק כשריק, זה כל הסיפור של הגבריות, של האהבה, של החיים.
אל תהיה קורבן של החושך.
תהיה המקור של האש.
חנוכה שמח, אשר
🔥 נמאס לכם לחכות שהניצוץ יחזור מעצמו?
בואו ללמוד איך לייצר אש גם מתחת למים.
איך להפוך את המשבר הכי גדול למנוע צמיחה מטורף, ואיך להחזיר את האינטימיות גם כשהכל נראה אבוד. כל הפרטים כאן >>
