אתם לא "מקולקלים". אתם פשוט דרמטיים (וזה עולה לכם ביוקר)

דמיינו רגע שעון קיר גדול שתלוי אצלכם בסלון. טיק-טק. טיק-טק. ופתאום… שקט.

המחוגים קפאו ב-14:30. מה האדם הסביר יעשה? יוריד אותו מהקיר, יפתח את המכסה האחורי, יחליף סוללה, ויחזיר למקום. דקה עבודה. נגמר.

אבל יש סוג מסוים של אנשים, ואולי אתם מזהים את עצמכם ביניהם, שעובדים אחרת לגמרי.

הם עומדים מול השעון הדומם, הלב שלהם מתחיל לדפוק, והמוח נכנס לסחרור של תסריטי אימה: "רגע, למה הוא עצר דווקא עכשיו? אולי זה לא הסוללה? כנראה הקבלן שבנה את הבית לא יצר בידוד טוב בקיר? אולי יש שם 'סירקולציה של קור' נסתרת שמקפיאה את גלגלי השיניים העדינים של המנגנון?"

הזוי, נכון? מצחיק? תפסיקו לצחוק. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאתם עושים למוח שלכם.

התיק הפלילי שאתם תופרים לעצמכם

השבוע ישב אצלי בקליניקה בחור מבריק.

הבחור, נקרא לו חיים, התיישב על הכורסה, נשם עמוק, וזרק לחלל החדר כותרת מפוצצת: "אשר, יש לי אובססיה גנטית."

הוא לא סתם אמר את זה.

חיים הגיע מוכן, כבר היה אצל מומחים, קרא מאמרים, ניתח את העבר המשפחתי שלו ארבעה דורות אחורה.

הוא בנה "תיק פלילי" שלם נגד עצמו. מבחינתו, הוא היה "מקולקל" ברמת החומרה.

חיים היה משוכנע שהמוח שלו חולה.

הסתכלתי עליו, הקשבתי למילים (ולמנגינה שמאחוריהן), ואז שאלתי אותו: "ומה האובססיה הזו מנסה להשיג עבורך?"

הוא הופתע.

בפועל? התברר שהוא לא "אובססיבי".

הוא פשוט פרפקציוניסט.

חיים כל כך מפחד להיות בינוני, כל כך חרד מלעשות טעות שתכתים את השם שלו, שהמוח שלו פיתח מנגנון הגנה: לבדוק כל דבר 200 פעם.

ה"מחלה" שלו היא לא גנטית. היא אסטרטגיה של הצטיינות שיצאה משליטה. זה הכל.

כשכישרון מתחפש למחלה

ברגע שהבנו שה"לב" של הבעיה, אותו חלק שיוצר את האובססיה, בסך הכל מנסה לדחוף אותו להצלחה ולמנוע כישלון, המתח בחדר ירד בבת אחת.

הפסקנו לחפש את "הקבלן שבנה את הקיר" (הגנטיקה, ההורים, הטראומות מהגן). והתחלנו פשוט "להחליף סוללה" (לעדכן את ההרגלים).

וזו הנקודה שחשוב לי שתקחו איתכם היום, והיא לא קלה לעיכול: אנחנו חיים בעידן שבו הכי קל לתת לבעיות שלנו שמות רפואיים מפוצצים.

הרבה יותר קל להגיד "יש לי הפרעת קשב חמורה" מאשר להגיד "אני מכור לגירויים ולא תרגלתי משמעת עצמית".

יותר קל להגיד "אני סובל מחרדה קיומית" מאשר להגיד "אני מפחד לקחת אחריות על החיים שלי".

לרוב, אתם לא אנשים "חולים". אתם אנשים עם כוונות טובות, שאימצו הרגלים גרועים, והחליטו לקרוא להם בשמות של מחלות.

רגע של אמת מול המראה

מי שמגדיר את עצמו כ"אובססיבי", המוח שלו ימשיך לייצר הוכחות לאובססיה.

זו נבואה שמגשימה את עצמה.

אבל מי שמגדיר את עצמו כ"אדם ששואף למצוינות וצריך ללמוד לשחרר", פתאום פותח פתח לשינוי.

פתאום זו לא גזירת גורל, אלא מיומנות שאפשר ללמוד.

אני לא אתן לכם היום תרגיל.

היום אני רוצה שתעשו משהו קשה יותר: תסתכלו על "הבעיה" הכי גדולה שלכם בחיים כרגע.

זו שנתתם לה שם מפוצץ. עכשיו תשאלו את עצמכם בכנות: האם אתם מנסים לשבור את הקיר, כשבסך הכל צריך להחליף סוללה?

תחשבו על זה.

אשר זרביב. מאסטר טריינר NLP & יועץ זוגי.