האוויר כבר מרגיש אחרת, נכון? יש בו מתח דק, ציפייה, כובד מסוים. זו התקופה בשנה שבה הרעש החיצוני נחלש, והרעש הפנימי… הו, הרעש הפנימי מגביר ווליום. זו עונת הסליחות.
אוטוטו נבקש סליחה מהקב"ה, מהחברים, מהמשפחה, מבן או בת הזוג. נגיד את המילים, אולי אפילו נרגיש את הצביטה הזאת בלב. נרגיש הקלה. דף חדש.
אבל אני רוצה לעצור אותך רגע, ממש כאן, לפני שהטקס האוטומטי מתחיל. אני רוצה לשאול אותך את השאלה החשובה ביותר שתשאל את עצמך לקראת יום כיפור הקרוב:
האם אתה מבקש סליחה כדי לנקות את המצפון, או כדי לקבל רישיון לחזור על אותה טעות?
השאלה הזאת היא לא התרסה. היא מגדלור. היא יכולה להאיר את ההבדל הדק, אך העצום, בין יום כיפור שמנקה אותך לשבוע, לבין יום כיפור שמשנה לך את השנה כולה.
"מצטער, טעיתי": המנטרה השנתית שמשאירה אותך בדיוק באותו המקום
דמיין את יוני, רגע לפני ראש השנה. הוא שוב רב עם מיכל, אשתו. ריב גדול, כואב. הוא יודע שהוא טעה. הוא מרגיש את האשמה מכרסמת בו כמו חומצה. החג עובר באווירה עכורה. ואז, בערב יום כיפור, הוא ניגש אליה. "מיכל, אני מצטער. באמת. השנה אני אהיה אחרת."
היא, שכמהה לשקט, שרוצה להאמין, מהנהנת. יש חיבוק, אולי דמעה. תחושת טהרה. "הלבנה" של המצפון.
אבל בוא נקפוץ קדימה לחודש חשוון או כסלו. הלחץ בעבודה עולה, העייפות מצטברת, והנה זה בא שוב. אותו טון, אותה חוסר סבלנות, אותה התפרצות. והמעגל מתחיל מחדש.
וזה לא רק יוני.
זו האמא שמבטיחה לילד שלה שהיא תהיה יותר סבלנית, אבל שוכחת את זה ברגע הראשון של בכי.
זה המנהל שמתנצל בפני העובד שלו על יחס מזלזל, אבל חוזר לדפוס הישן ברגע שהדדליין לוחץ.
החבר שנשבע שיהיה שם בשבילך, אבל נעלם שוב כשאתה באמת צריך אותו.
וזה אתה. מול המראה.
מבטיח לעצמך שהשנה תתחיל דיאטה, תתמיד בספורט, תהיה אבא טוב יותר, בעל נוכח יותר. וההבטחה הזאת דוהה לאט, כמו כתובת בחול.
הסליחה הזאת, במתכונתה השנתית, היא לא כלי לתיקון. היא סם הרגעה. היא משכך כאבים זמני שמאפשר לנו להמשיך עם אותה מחלה כרונית בדיוק.
ניקוי מצפון vs. תיקון אמיתי: מה באמת מניע את ה"סליחה" שלך?
כמאסטר ב-NLP ומומחה לפסיכולוגיה של השינוי, אני אומר לך חד משמעית: סליחה שמטרתה היחידה היא להרגיש טוב יותר עכשיו, היא מתכון בטוח לכישלון בעתיד.
היא לא עוסקת בריפוי של האדם שמולך, אלא בוויסות הרגשות הלא נעימים שלך. האשמה, הבושה, תחושת הכישלון. אלו רגשות קשים מנשוא. ה"סליחה" הופכת למילת קסם שנועדה להעלים אותם, לא כדי לתקן את הנזק שגרמו.
בתהליך הזה, אנחנו מבלבלים בין טקס לבין עבודה. יום כיפור הוא הזמנה לעבודה פנימית עמוקה, אבל קל מאוד להפוך אותו לטקס חיצוני בלבד. לבקש סליחה, להרגיש נקי, ולחשוב שהמשימה הושלמה. זו לא "כפרה". זו הונאה עצמית.
"אני לוקח אחריות": המהות האמיתית של תשובה
תשובה אמיתית, כפי שהיא מוגדרת ביהדות וגם בעקרונות העמוקים ביותר של שינוי פסיכולוגי, מורכבת משלושה חלקים שאי אפשר להפריד ביניהם:
- הכרה בחטא (ועזיבתו): לראות את הטעות, להבין את הנזק.
- חרטה: להרגיש צער אמיתי על הכאב שנגרם.
- קבלה לעתיד: להתחייב באופן אקטיבי וברור לא לחזור על הטעות.
ה"סליחה" הריקה מטפלת רק בחלק השני, ברגש החולף של החרטה. תשובה אמיתית מחייבת את החלק השלישי והקשה מכולם: התוכנית לשינוי.
המעבר הוא מהצהרה פסיבית ("אני מצטער") להתחייבות אקטיבית ("אני לוקח אחריות"). "אני מצטער" מוריד ממך את הנטל. "אני לוקח אחריות" שם עליך נטל חדש ומבורך: הנטל לעמוד במילה שלך.
תרגיל לדקה אחת: מודל מעשי לתשובה אמיתית (כלפי אחרים וכלפי עצמך)
לקראת חשבון הנפש שלך השנה, אני מציע לך מודל פרקטי. בפעם הבאה שאתה ניגש לבקש סליחה מבן הזוג, מהילד, מהקולגה או אפילו מעצמך ביומן – נסה את המבנה הבא:
- הכרה בהשפעה ספציפית: במקום "סליחה שפגעתי בך", נסה לתאר במדויק מה ראית, שמעת והרגשת שקרה לצד השני. "כשאמרתי את המשפט הזה אתמול, ראיתי איך הכתפיים שלך שקעו ושמעתי את השקט שנפל בחדר. אני מבין שגרמתי לך להרגיש קטן ולא מוערך." זה מראה שהיית נוכח לכאב שלו, לא רק לאשמה שלך.
- הצהרה על פעולה מתקנת ומדידה: במקום "אני אשתדל יותר", הצהר על התחייבות קונקרטית. "מעכשיו, לפני שאני מגיב בלחץ, אני מתחייב לקחת שלוש נשימות עמוקות ולשאול את עצמי 'האם התגובה שלי מקדמת או מרחיקה?'. זו הפעולה שאני לוקח על עצמי."
- בקשת שותפות לדרך (במקום אישור מיידי): במקום "הכל בסדר בינינו?", שנה את השאלה לכזו שבונה את העתיד. "אני יודע שמילים לא מספיקות. האם ההתחייבות הזאת היא צעד ראשון שנותן לך תקווה שאפשר לבנות מחדש?".
השנה, יום כיפור יכול להיות אחר. במקום להיות תחנת ניקוי שנתית שמובילה לאותו מסלול מוכר, הוא יכול להיות צומת.
צומת שבו אתה מחליט להפסיק לנסוע במעגלים ולהתחיל לסלול דרך חדשה וישרה.
השינוי הזה לא קורה מקריאת פוסט.
הוא דורש החלטה, ואז דורש כלים ותמיכה.
