השעה אחת ורבע בצהריים. מולנו מונחת כוס קפה שהתקררה מזמן, ליד חצי כריך ששכחנו לסיים. ברקע יש את הרעש המוכר של אמצע היום: ילדים שחזרו מוקדם, ההמולה של סדר צהריים בכולל, או העומס השוטף של המשרד.
ואז, המסך של הטלפון נדלק.
הודעה מבן או בת הזוג. אולי מחבר שזקוק לעזרה, או מהמורה של הילד.
היד מושטת לטלפון, אבל פתאום הבטן מתכווצת. גוש כבד מתיישב בגרון. במקום פשוט לקרוא ולענות, אנחנו הופכים את הטלפון על הפנים שלו ודוחפים אותו מתחת לניירות.
השקט שנוצר באותו רגע בתוך הראש, הוא שקט שצועק. שקט שמזכיר לנו שוב, כמה אנחנו הולכים לאיבוד בתוך עצמנו, וכמה הפער בין האדם שאנחנו רוצים להיות לבין מי שאנחנו בפועל – פשוט קורע אותנו מבפנים.
המראה הבלתי מתפשרת של מערכת ההפעלה שלנו
אנחנו באמת משתדלים. אנחנו רוצים להיות בני זוג קשובים, הורים נוכחים, אנשים שאפשר להישען עליהם. אבל יש פער כואב בין הלב הטוב שלנו, לבין האופן שבו אנחנו מגיבים כשהלחץ עולה. הסיבה לכך עמוקה יותר מסתם "יום רע". בסופו של דבר, אנשים נוטים להשתמש ברוב המקרים באנרגיה הדומיננטית שלהם . במקום לנהל את המציאות, אנחנו נותנים לאוטומט שלנו לנהל אותנו, ובלי לשים לב – אנחנו פוצעים את היקרים לנו מכל.
בואו נסתכל בכנות על ארבע האנרגיות שמלוות אותנו, ואיך הן גובות מאיתנו מחיר כשהן יוצאות מאיזון:
- אנשי האש: אנחנו מביאים איתנו כריזמטיות, התלהבות ומנהיגות סוחפת . אבל באחת וחצי בצהריים, כשהילד מתעכב או כשבן הזוג שואל שוב את אותה שאלה? חוסר הסבלנות וחוסר הטאקט שלנו פשוט משתלטים . מתוך עקשנות, אנחנו שורפים אנשים בדרך, פוגעים במי שקרוב אלינו, ואחר כך מתחרטים על המילים שיצאו לנו מהפה.
- אנשי המים: נשמות של בית. אנחנו מלאים בהכלה, אמפתיה, משפחתיות ויכולת הקשבה נדירה . אבל… ה"לא נעים לי" וההססנות מנהלים אותנו. אנחנו נמנעים מלשים גבולות, וכשמישהו מעביר עלינו ביקורת, אנחנו מיד נופלים לביטול וביקורת עצמית. במקום לדבר על הקושי, כשאנחנו נפגעים אנחנו פשוט נעלמים ומסתגרים .
- אנשי האדמה: הבסיס היציב. אנחנו משימתיים, מסודרים, עקביים ואמינים . אפשר לסמוך עלינו תמיד שניקח אחריות. אבל לעיתים קרובות אנחנו נתפסים כקרים מדי . מתוך פרפקציוניזם וצורך בתוצאות , אנחנו מפספסים לחלוטין את הרגש של הסובבים אותנו . הבית אולי מאורגן למופת, אבל חסרה בו הרכות והחום שהמשפחה כל כך צמאה להם.
- אנשי הרוח: יצירתיים, נהנים מהדברים הקטנים, שקטים ושלווים . אבל החיים שלנו נוטים להתפזר. אנחנו נתפסים כרחפנים ולא רציניים . לוקח לנו זמן רב לסיים פרויקטים פשוטים , כי מושגים כמו מיקוד, התמדה ואחריות פחות מדברים אלינו . בן או בת הזוג שלנו קורסים תחת הנטל, כי הם מרגישים שאי אפשר באמת להישען עלינו.
שביל הזהב – התיקון הפנימי שלנו
לשבת באמצע היום ולהרגיש שאנחנו מחבלים במערכות היחסים שלנו – זו תחושה קשה. אבל כאן בדיוק מתחילה העבודה האמיתית.
אנחנו לא מקולקלים. הרמב"ם כבר לימד אותנו ש"המיצוע הוא המשובח באמת, ואליו צריך האדם להתכוון, ויכוון את כל מעשיו תמיד כלפי המיצוע הזה" . הבעיה נוצרת כשהאנרגיה הדומיננטית שלנו (המנוע) פועלת ללא האנרגיה המשנית שאמורה לווסת ולתעל אותה (ההגה) .
נחזור לאותו טלפון שהפכנו על השולחן. במקום לשפוט את עצמנו, זה הזמן להשתמש במודל ה-CLEAR. תעצרו רגע ושאלו את עצמכם:
- האוטומט: איזו אנרגיה מנהלת אותי כרגע? . (האש שכועסת? המים שרוצים להיעלם?).
- הבחירה: איזו אנרגיה הסיטואציה הזו באמת דורשת ממני כעת? .
- הגרסה המיטבית: מי אני בגרסה המיטבית שלי, ומה ה"אני" הזה היה עושה עכשיו?.
כלי מעשי לדקה אחת
מחר בצהריים, כשהיום מגיע לנקודת הרתיחה, פשוט תעצרו. תזהו איזה אוטומט מנהל אתכם, והכניסו את האנרגיה החסרה כדי לאזן את התמונה.
אם הרוח מפזרת אתכם, גייסו מעט מאנרגיית האדמה – קחו דף ורשמו רק משימה אחת שאתם מבצעים עכשיו עבור הבית. אם האש שלכם מתחילה לשרוף את הסבלנות מול הילדים, קחו נשימה והכניסו פנימה את ההכלה של אנרגיית המים.
אנחנו לא נדונים לחיות מתוך תחושת החמצה ולפגוע באנשים שאנחנו הכי אוהבים.
אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להפסיק להילחם בטבע שלכם ולהתחיל לרתום אותו כדי לבנות חיים של אהבה ומשמעות, אני מזמין אתכם לעשות צעד.
בואו לקליניקה, או הצטרפו למחזור הבא של קורס ה-NLP Practitioner שלנו. נלמד יחד להבין את הערכים שלנו שהם הסיבה לפעול (ה"למה"), ונחבר אותם לאנרגיות שהן היכולת לפעול (ה"איך") – כי רק השילוב של שניהם יחד מוביל להגשמה אמיתית .
ספרו לי בתגובות – איזו מהאנרגיות היא זו שבדרך כלל עולה לכם בהכי הרבה כאב במערכות היחסים שלכם?
