השעה 02:14 בלילה. הבית שקט. הילדים ישנים בחדרים, ואתה יושב בסלון, או בפינת האוכל.
מולך כוס תה שהתקררה מזמן, ואולי ספר פתוח – אבל האמת? אתה לא באמת קורא.
העיניים מרחפות על האותיות, אבל הראש במקום אחר לגמרי.
כלפי חוץ? אתה נראה ה"עוגן".
אבא, בעל, איש של תורה ועבודה.
בבית הכנסת אתה מחייך לכולם, אומר "ברוך ה'" ומהנהן.
אבל בפנים? בפנים יש לך יציקת בטון שיושבת על החזה ולוחצת. מועקה שלא נותנת מנוח.
אתה מרגיש את הגרון נחנק, כאילו יש שם מילים שרוצות לצאת, על העומס הכלכלי, על הבדידות, על הניסיון הזה שלא נגמר, אבל אתה בולע אותן חזרה למטה.
אתה אומר לעצמך בראש:
"אסור לי ליפול לעצבות. אני חייב אמונה. אני חייב להחזיק את הבית."
אז אתה מכבה.
אתה מכבה את הרגש.
אוטם את הלב.
אתה חושב שזו "גבורה", שזו "שליטה".
אבל בוא נדבר אמת (Reframing): כיבוי רגשי הוא לא גבורה.
הוא מוות קליני של הנפש.
כשאתה הופך את הלב שלך לבונקר, אתה לא מכבה רק את הכאב.
אתה מכבה את החיות, את השמחה, את הדבקות.
אתה הופך ל"בינוני" כבוי.
מתפלל, אבל לא מרגיש. נמצא, אבל נעדר.
החוסן האמיתי הוא היכולת לבעור מבלי להישבר.
הקב"ה לא נתן לנו לב של אבן.
הוא נתן לנו לב בשר, שמרגיש, שכואב, שבוער.
חוסן זה לא להתעלם מהקושי.
חוסן זה להגיד:
"ריבונו של עולם, כואב לי עכשיו, קשה לי עכשיו, ואני עדיין בוחר בחיים."
תרגיל NLP לשיחרור המועקה (דקה אחת בשקט של הלילה)
בפעם הבאה שאתה יושב לבד ומרגיש את ה"אבן" הזו בלב, אל תברח ואל תדחיק:
- זהה (Scan): עצום עיניים לרגע. שים לב איפה בגוף נמצא הכובד הזה. בחזה? בבטן? בגרון?
- נשום (Act): קח נשימה עמוקה, אבל לא "מעל" הכאב, אלא לתוכו. תן לאוויר להיכנס למקום הכי כואב.
- שחרר (Release): בהוצאת האוויר, תגיד לעצמך (אפילו בלחש): "אני משחרר את הצורך להחזיק הכל לבד. מותר לי להרגיש, ומשם אצמח."
אתה תראה שברגע שתפסיק להילחם ברגש, הוא יהפוך ממשקולת, למנוע של צמיחה.
אתה לא צריך לסחוב את כל העולם על הכתפיים אם המילים האלו תפסו אותך באותו לילה שקט מול הספר הפתוח, דע לך שיש דרך אחרת. אפשר להחזיר את האור לעיניים ואת השקט ללב, בלי לוותר על מי שאתה.
אני כאן בשביל להקשיב, בדיסקרטיות מלאה.
שלח לי הודעה אישית בוואטסאפ או במייל (אפשר לכתוב רק "כוח"), ובוא נדבר.
שלך, אשר
